בלט האגדה "הנסיכה והאפון"

דמיינו אדם עם תפיסה כה עדינה עד שהוא חש לא רק בקמט על הסדין אלא גם ברעד הקל ביותר של האוויר ממשב רוח כמעט בלתי מורגש. במאה ה-21, הנסיכה של אנדרסן כנראה לא הייתה מצליחה להירדם בגלל פיקסל בצבע הלא נכון על מסך הטלפון או כפתור שלט רחוק שנשכח במיטה. אך בגרסה החדשה של הסיפור, המסופרת בשפת הבלט של נדיה טימושבה, היא לא ישנה על אפונה אלא על פנינה – וזה משנה הכול.

בלט האגדה "הנסיכה והאפון", בביצוע בלט

ירושלים, הוא אנדרסן מחודש, שבו העלילה הקלאסית הופכת לקליידוסקופ מחול מעודן. במקום נסיכה אחת, יש כאן פזורת נסיכות, כמו פנינים הנשפכות על הבמה. הראשית שבהן אינה מצליחה להירדם, אך הסיבה לכך אינה הפנינה הערמומית – אלא הירח, שאורו מעורר בה לא אי נוחות אלא אהבה. נדודי השינה אינם עונש אלא הארה, וריקודה הופך לשירה שהיא כותבת באוויר.

והנסיך? הוא נודד בעולם בחיפוש אחר אהובתו. בדרכו הוא פוגש נערות שונות: נסיכה קפריזית שלעולם אינה מסופקת; בת ים שהוא מתאהב בה אך עולמה נשאר זר לו; יפהפייה תקיפה שחולמת לאלף אפילו את שירת הזמיר. אך בסופו של דבר הנסיך מבין שהאושר אינו טמון במזרנים ובמבחנים – אלא היה לידו כל הזמן.

בלט זה מפתיע לא רק בפרשנותו המחודשת לאגדה אלא גם בחזונו הכוריאוגרפי. המלך והמלכה הצעירים והחינניים רוקדים כה יפה עד שהם ראויים למחיאות כפיים בפני עצמם. הנסיכות, המשרתות, אפילו הסוסים הרתומים לכרכרה – כולם רקדנים היוצרים אשליה של קסם אמיתי. בת הים מרתקת במיוחד: תנועותיה כה אורגניות עד שנדמה שהיא עולה מקצף הים ממש על הבמה.

והנה הן, הסוסות האגדתיות, מתקרבות בקצב מוזר, ספק דוהרות, ספק מרחפות, רתומות לכרכרה שאין לה גלגלים אלא מטריות הפוכות. הרוח משחקת בהן, הכרכרה מיטלטלת, ובכל זאת מתקדמת בעדינות בלתי מוסברת. לא ברור, האם הן נושאות נסיכה או חלום, אבל אין בכך כל הבדל – הרי גם החלומות צריכים להגיע לאנשהו.

פרט מעניין – בהצגה נשמע קולה של השחקנית והמספרת מיכל אדם, שמוסיפה סיפור חי לריקוד ומעמיקה את החוויה הרגשית של ההפקה. הדבר הופך את המופע לנגיש לא רק לצופים הצעירים אלא גם למבוגרים היכולים להעריך את רבדי הסיפור השונים. בובות, צללים, תאורה, מוזיקה – הכול כאן תורם לאווירה של עדינות ואלגנטיות. בבלט זה, אפילו האוויר בין הרקדנים הופך לחלק מהסיפור, מתמלא בלחישות, בצחוק ובשירה.