הצד האחר של הודיני

לינה גונצ'רסקאיה

לעולם לא תנחשו איך באמת נראה מלאך המוות.

למעשה, הוא מחוג השעה.

הוא לבוש בלבן, גופו מושלם, ובכלל, זה לא "הוא" אלא "היא"; אך העיקר הוא שמדובר במחוג שעה על פוינט.

ראוי לציין שוב – מחוג שעה, לא מחוג דקות, ובוודאי שלא המחוג השניות הנמהר; המוות איטי וממושך, ואף מעניק הזדמנות לריקוד אחרון.

והמלאכית הזו יפהפייה עד להדהים; אין שום סיבה לפחד ממנה.

אפילו שאלתי לשמה.

נאסטיה קורנייבה.

הנה כך. לא הדימויים המוכרים מציוריו של הירונימוס בוש, לא הלחישות מה"אינפרנו" של דנטה; אלא יפהפייה בלבן, כמו גרייס קלי במגזין נשכח משנות ה-50, על-ארצית באופן שערורייתי. והמחוג הזה מציע בלחישה קלה של תוכחה:

"בוא איתי, אראה לך את הנצח."

לעולם לא הייתי מנחשת שמדובר במחוג על פוינט, אלמלא ראיתי במו עיניי הערב את הגרסה החדשה של הבלט "הודיני. הצד האחר" מאת נדיה טימושייבה.

זהו, ללא ספק, יצירת המופת שלה, מושלמת מההתחלה ועד הסוף – מהכוריאוגרפיה ועד המוזיקה, רצועות צליל רוטטות המזכירות את הסמטאות והצריחים בציוריו של דה קיריקו; מהתלבושות ועד המסכות, מכל רקדן ועד כל בלרינה, כאשר כל צעד הוא דמיון ויצירתיות טהורה.

נדיה המציאה תנועות שכמותן לא ראיתם מעולם. וה-"pas de trois" – זה כבר מעבר לכל דמיון אפשרי; וכמובן הסולואים, הדואטים, ריקודי השדים של הספיריטואליסטים סביב שולחן השאול, הצלילים היהודיים בלשון הוריו של הודיני, והאיש-הכספית ג'ים קולינס – עוזרו של הודיני, בגופו ודמותו של דמיטרי שבצוב.

וההבעה הדרמטית הבלתי נתפסת של ססיליה שטיינר, אמו של הודיני – לרגעים היה נדמה לי שאיני רואה את אוריאן יוחנן, אלא את מאיה פליסצקאיה הצעירה.

וגם הצמד הבלתי מציאותי ביופיו, מיכאיל בוצוק / אנאל זטייקין, בתפקיד הודיני ואשתו בס.

וכל שאר האומנים המופלאים של הבלט הירושלמי.

והאמנית אינה פולונסקיה, שיצרה מסכות מרהיבות, שילוב של שברי חלומות ילדות אבודים; מסכות שחיפשו זמן רב פנים אבודות – ולפתע מצאו אותן במהלך סיאנס רוחני.

והמעצב התאורה אנטון מקרנקו, המסייע להודיני לבצע את קסמיו.

והחונך מרטין שונברג, שהפך לאחרונה ליד ימינה של נדיה.

אני יכולה למנות אינספור שמות ולשטוף במילים, אבל עד שלא תהיו שם בעצמכם,

עד שלא תחושו את האנרגיה (ראיתי סרטונים שוב ושוב – שום דבר לא משתווה לחוויה החיה),

עד שלא תפענחו את כל הקודים, את המסרים הסמויים של נדיה,

שום דבר לא יוכל לעזור לכם להבין באמת.

כי צריך לראות בעיניים איך הודיני משתחרר מתא העינויים הסיני המלא מים,

ואיך אדם הופך לבובה – ולהפך.

צריך להעמיק באלוזיות הכוריאוגרפיות השכבות כזכוכיות צבעוניות בקתדרלה עתיקה,

בהן לכל צבע וצורה משמעות חבויה.

ולהאזין – מה קורה למוזיקה של ריכרד שטראוס, ראוול, בנימין יוסופוב, ג'ון וויליאמס ופרדי גרופה – כשהיא נוגעת בידיה של נדיה.

והרגשתי שלרגעים הודיני עצמו מתמוסס והופך לחתול צ'שייר,

נודד בין העולמות ונעלם,

משאיר אחריו רק עקבות דהויות של שלשלאות.

כן, אפילו ההזיות כאן בלטיות.

A bright ballet studio ideal for young dancers